גזר דין בתיק ת"פ 13266-12-11

א.        מבוא

1.         הנאשם הורשע בתיק זה, על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, בביצוע עבירה של תקיפת קטין חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב (א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז  -1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.         ביום 2.12.12, לאחר מתן הכרעת הדין, הוריתי בדבר שליחת הנאשם לקבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו.

3.         כעת, לאחר שהוגש בתיק זה  תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם, ולאחר שהעלו ב"כ הצדדים את טיעוניהם לעונש בפניי, זאת בישיבה מיום 20.6.13, כל שנותר הינו לגזור את דינו של הנאשם.

ב.         כתב האישום

4.         מכתב האישום  עולה התמונה העובדתית הבאה:

בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, היה הנאשם נהג בחברת הסעות (להלן: "הרכב"). י.א. להלן: "הקטין") התגורר בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום במוסד ב... (להלן: המוסד") ולמד בבית ספר לחינוך מיוחד  (להלן: "בית הספר"). בתאריך 23.12.09, או בסמוך לכך, הסיע הנאשם ברכב את הקטין, תלמידים נוספים ושתי מלוות, מבית הספר לכיוון המוסד. במהלך הנסיעה בעט הקטין בכיסא הנהג בו ישב הנאשם, קילל את הנאשם וצעק עליו. עוד במהלך הנסיעה, בעט הקטין במטפלת א.ש., והיכה אותה בעינה. בעקבות האמור לעיל, עצר הנאשם את הרכב, ניגש לקטין, היכה אותו באמצעות ידיו, בצווארו ובפניו ואף זרק על הקטין את תיקו של הקטין. בהמשך, כאשר הרכב הגיע בסמוך למוסד, סירב הקטין לצאת מהרכב. בתגובה, ביקש הנאשם מהקטין מספר פעמים לצאת מהרכב, ומשלא נענה לו הקטין, תפס הנאשם את חולצתו של הקטין, הטיח את הקטין אל רצפת הרכב ובעט ברגליו של הקטין, וכן הכה אותו באמצעות ידיו. כתוצאה מהמכות ומהבעיטות, כמתואר לעיל, נגרמו לקטין שריטות וסימנים אדומים בצוואר.

ג.         תסקיר שירות המבחן

5.         מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם בן 46, נשוי ואב לארבעה ילדים, בגילאים   6-21 וכי אשתו הינה עקרת בית. מדברי הנאשם בפני שירות המבחן עולה, כי מזה כשנתיים עובד הנאשם כנהג אוטובוס בחברת "טיולי מירא". הנאשם סיפר לשירות המבחן כי, במסגרת עבודתו, הוא מסיע ילדים ומבוגרים רבים וכי, למעט האירוע נשוא תיק זה,  מעולם לא הוגשו נגדו תלונות. שירות המבחן קיבל מכתב ממעסיקו של הנאשם, ממנו עולה, כי הנאשם מבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר ומקבל המלצות רבות מלקוחותיו. המעסיק ציין עוד במכתבו, כי גם אם יורשע הנאשם בדין בתיק זה, תימשך העסקתו בחברה. שירות המבחן התרשם, כי הנאשם מגלה יציבות מבחינה תעסוקתית. עוד התרשם שירות המבחן, כי הנאשם מגלה אחריות רבה כלפי בני משפחתו וחווה תלות כלכלית ורגשית מצדם כלפיו.

6.         בהתייחסותו לעבירה נשוא כתב האישום, התרשם שירות המבחן, כי הנאשם מתקשה לקבל אחריות  לביצוע העבירה. מדברי הנאשם בפני שירות המבחן עולה, כי הקטין קילל את הנאשם במהלך כל הנסיעה, אך הנאשם לא הגיב להתנהגות הנ"ל של הקטין. הנאשם שלל את המיוחס לו בסעיף חמש לעובדות כתב האישום וטען כי, כאשר הגיעו לפנימייה, ביקשה המטפלת מהקטין שירד, אך הוא התיישב באוטובוס ולא היה מוכן לרדת. לטענת הנאשם, בשלב הנ"ל  הרים את הקטין והוציאו מהאוטובוס. עוד הטעים הנאשם בפני שרות המבחן, כי לא היכה את הקטין או בעט בו. לדבריו, הודה בעובדות  כתב האישום על מנת לסיים את ההליך הפלילי. הנאשם טען בפני שירות המבחן, כי הינו אדם מכובד, נעים הליכות, כי אינו אלים וכי מעולם לא הסתבך בפלילים או באירועים אלימים. הנאשם הוסיף וטען בפני שירות המבחן, כי הוא עובד מספר שנים כנהג אוטובוס, במהלכן נחשף להתגרויות רבות מצד קטינים ומבוגרים ומעולם לא הגיב באלימות או בתוקפנות.

7.         הנאשם, ביטא בפני שירות המבחן חרדה מפני האפשרות, כי ישלח לריצוי עונשו בעבודות שירות. לדברי הנאשם, כיום הוא מפרנס את משפחתו ושליחתו לריצוי עונשו בעבודות שירות עלולה לגרום להתדרדרות תפקודית ורגשית בחייו ובחיי משפחתו.

8.         שירות המבחן התרשם, כי הנאשם מביע דאגה ואכפתיות רבה כלפי בני משפחתו וחווה קורבנות מצד גורמי אכיפת החוק. עוד התרשם שירות המבחן, כי הנאשם דבק בעמדתו ומכחיש את עובדות כתב האישום. לאור האמור לעיל, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו של הנאשם והמליץ בפני בית המשפט להטיל על הנאשם ענישה מרתיעה ומציבת גבולות, זאת בדרך של הטלת עונש מאסר, אשר ירוצה בעבודות שירות, בצד עונש של מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן.

ד.         טיעוני המאשימה לעונש

9.         ב"כ המאשימה ציינה, בפתח טיעוניה לעונש, כי עברו של הנאשם נקי. עם זאת, ביקשה ב"כ המאשימה מבית המשפט למצות את הדין עם הנאשם ולהטיל עליו עונש של מאסר בפועל בטווח שבין 6 חודשים, שייתכן וירוצו בעבודות שרות,  לבין 12 חודש של מאסר  בפועל, זאת בצד מאסר על תנאי ארוך ומשמעותי, קנס ופיצוי למתלונן.

10.        ב"כ  המאשימה ציינה את חומרת העבירה בה הורשע הנאשם ואת הנסיבות החמורות בהן בוצעה תקיפת הקטין, כפי שעולה ממקרא עובדות כתב האישום. ודוק: הנאשם תקף קטין, אשר היה בעת האירוע בן 12 שנים בלבד, זאת בזמן ששימש כנהג הסעות במקצועו, אשר הסיע תלמידים וביניהם את הקטין מהמוסד בו שהה למסגרת חינוכית של החינוך המיוחד.

11.        ב"כ המאשימה הדגישה, לחומרא כי,  במהלך הנסיעה, הספיק הנאשם להכות את הקטין בשתי הזדמנויות. פעם אחת, באמצעות ידיו, בצווארו ובפניו של הקטין, כשהנאשם משליך על הקטין את תיק בית הספר שלו, ופעם נוספת - כשהנאשם תופס בחולצתו של הקטין, מטיח אותו על רצפת הרכב, בועט ברגליו ומכה את הקטין בידיו. ב"כ המאשימה הדגישה, כי מדובר בשני אירועים נפרדים, ביניהם היה מרווח של זמן, אשר אפשר לנאשם להשיב את קור רוחו ולמרות זאת, בחר הנאשם להמשיך במעשיו האלימים כלפי הקטין.

12.        ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה, כי אין מקום לקבל את טענת ההגנה לפיה, הקטין עצמו התנהג באורח אלים כלפי הנאשם, שכן מדובר כאמור בקטין הלומד במסגרת של החינוך המיוחד ובשל כך היה על הנאשם לפעול באופן מרוסן כלפיו. ב"כ המאשימה ציינה עוד, כי הנאשם היה אחראי מתוקף תפקידו על שלום הנוסעים ברכב, כאשר אחריות זו מקבלת משנה תוקף והופכת להיות כפולה ומכופלת עת שמדובר בהסעת קטינים חסרי ישע המשתייכים למסגרת החינוך המיוחד.

13.        עוד הדגישה ב"כ המאשימה את התמונה המצטיירת מקריאת תסקיר שירות המבחן, ממנו עולה, כי הנאשם מתקשה לקבל אחריות לביצוע העבירה, וכן כי הנאשם טען בפני קצין המבחן, כי הודה בעובדות כתב האישום על מנת לסיים את ההליך הפלילי הננקט נגדו.

14.        נוכח כל האמור לעיל, ביקשה ב"כ המאשימה שלא לאמץ את המלצת שרות המבחן, והדגישה, כי תכלית החוק  קובעת כי גופו של אדם אינו הפקר ועל אחת כמה וכמה גופו של קטין חסר ישע, אשר אינו מסוגל להגן על עצמו, ולפיכך האינטרס הציבורי מחייב להגן עליו אף יותר, זאת  בייחוד מפני אותם אנשים שתפקידם לעשות כן ומנצלים לרעה את מעמדם.